ביאור:בראשית א ב
בראשית א ב: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם."
תרגום ויקיטקסט: והארץ בתחילת בריאתה היתה שוממה ומורכבת מערבוביה של חומרים חסרי-צורה; והיה רק חושך על-פני המון מים עמוקים; ורוח חזקה שיצר אלהים היתה מרחפת על-פני אותם מים שכיסו את הארץ.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית א ב.
תֹהוּ וָבֹהוּ - מה זה?
[עריכה]1. מהשוואה להופעות אחרות של הביטוי בתנ"ך (ראו ביאור:תוהו ובוהו), נראה שהוא מציין אַין, ריקנוּת ושממה. כשאומרים על אדם שהוא "משתומם" מתכוונים שהוא "תוהה", וכשיש שממה - אדם "בוהה" באוויר כי אין מה לראות. וכן פירשו המפרשים: "בהו - לשון ריקות" (רש"י), "תהו ובהו - ענינם שממה, כי תהא ובהא בארמית ענין השתוממות, כמו שאמרו בבראשית רבה ב א: "ישב לו אותו העבד תוהא ובוהא", הכוונה משתומם. וכן בלשון סורי אתבהבה ענינו נעשה משועמם, בוהבהא תמיהה ושוממות. וכמו שהמִדְבָּר נקרא שממה וישימון, כן ייקרא תהו ובהו" (שד"ל), ובהשאלה: "תוהו - שאין בו ממש" (אבן עזרא). לפי זה משמעות הפסוק היא: והארץ היתה, מייד אחרי בריאתה, ריקה ושוממה: "שלא היו בארץ לא צמחים ולא בעלי חיים" (שד"ל).
2. בלשון ימינו הביטוי "תוהו ובוהו" מציין עירבוביה, חוסר-סדר מוחלט. פירוש זה מתאים לרעיון המרכזי של פרשת בריאת העולם, שהוא הקטנת האנטרופיה. לפי זה משמעות הפסוק היא: והארץ היתה, מייד אחרי בריאתה, מבולגנת ומעורבבת ובעלת אנטרופיה מקסימלית, וללא כל סדר.
3. חלק מהמפרשים פירשו שהתוהו הוא חומר חומר-גלם חסר צורה ("היולי"), שממנו נוצרו כל העצמים לאחר מכן; כמו המרק הקדום: "והארץ היתה תהו ובהו. הוא החמר שאין בו ממש ואין השם נתפס בו" (רבנו בחיי), "והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תוהו", והמלה נגזרה מלשונם (קדושין מ:) בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל" (רמב"ן), "ואותה הארץ הנבראת אז, היתה דבר מרכב מחמר ראשון הנקרא "תהו" ומצורה ראשונה הנקראת "בהו"" (ספורנו).
התרגום למעלה משלב את שלושת הפירושים: "והארץ היתה שוממה ומורכבת מערבוביה של חומרים חסרי צורה".
ומדוע התורה סיפרה לנו על מצב זה של תוהו ובוהו? "לפי שמששת ימי בראשית והלאה אין הקב"ה משנה שום דבר מכמות שהיה. וצפה הקב"ה, שעל ידי מעשי הרשעים יחזור העולם לתוהו ובוהו כמו בדור המבול. וכן בחורבן הבית כתיב (ירמיהו ד כג): "ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו". והודיע לנו הכתוב, שאם יקרה בזמן מן הזמנים שע"י מעשה הרשעים יחזור העולם לתהו, לא יהיה נחשב שינוי בבריאה, אלא יחזור העולם לכמות שהיה, כי מטבעו להיות תהו ובהו וחשך, וע"י מעשה הצדיקים עשה הקב"ה הפך טבעו וברא האור לצדיקים, וע"י קלקול המעשים יחזור העולם לכמות שהיה ולא יהיה נקרא שינוי בבריאה, כי תנאי התנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית... וזהו דעת המדרש (בראשית רבה ב ה) "והארץ היתה תהו ובהו - אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור - אלו מעשיהם של צדיקים כו'", מה ראה בעל המדרש הזה להוציא הפסוקים מפשוטם? ולפי מה שפירשנו דברי מדרש זה מבוארים, כי פשוטו נשאר במקומו והדרשה תדרש גם מפשוטו" (כלי יקר). אנשים ההורסים את העולם ומחזירים אותו למצבו השומם והריקני הם רשעים, אולם אנשים הבונים את העולם ומפריחים את השממה הם צדיקים המשתפים פעולה עם מעשי ה' בבריאה. כמו בבדיחה הידועה:
- חשמלאי, מהנדס ופוליטיקאי מתווכחים: מהו המקצוע הראשון בעולם?
- אומר החשמלאי: המקצוע שלי הוא הראשון - הרי הדבר הראשון שנברא בעולם היה האור!
- אומר המהנדס: המקצוע שלי הוא הראשון - עוד לפני שהיה אור, ה' עשה סדר בתוהו ובוהו - וזה בדיוק תפקידו של המהנדס!
- שואל הפוליטיקאי: ומי לדעתכם יצר את התוהו ובוהו?
תְהוֹם - מה זה?
[עריכה]בלשון ימינו תהום הוא עמק תלול, אך בלשון המקרא תהום מופיע כמעט תמיד יחד עם מים רבים, למשל במבול (בראשית ז יא): "...ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה, וארבת השמים נפתחו", בקריעת ים סוף (שמות טו ה): "תהמת יכסימו, ירדו במצולת כמו אבן", ועוד (ראו ביאור:תהום). מכאן שהמילה תהום משמעה מים רבים ועמוקים: "על פני תהום - על פני המים שעל הארץ" (רש"י).
רוּחַ אֱלֹהִים - מה היא?
[עריכה]1. רוח בלשון המקרא עניינה חיות, תנועה ורצון, ולפי זה היה אפשר לפרש שרוח אלהים מייצגת את הנוכחות והרצון הא-להי.
- אולם לפי זה לא ברור מדוע הרוח דווקא "מרחפת על-פני המים", והרי רצון ה' נמצא בכל מקום ואינו מוגבל דווקא ל"פני המים".
2. רוח אלהים יכול להיות גם ביטוי שייכות - רוח שה' יצר: "ורוחא מן קדם ה'" (אונקלוס), "שליח בחפץ ה' לייבוש המים" (אבן עזרא, וכן רשב"ם), "וסמך ה"רוח" ל"אלהים", בעבור שהיא דקה מכלם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקב"ה" (רמב"ן).
3. לפי הרמב"ם במורה נבוכים, הכוונה ליסוד הרוח - מארבעת היסודות של הפילוסופיה האריסטוטליאנית.
4. רש"י ייחס את הרוח לכסא הכבוד, המרחף באוויר "ברוח פיו ובמאמרו" של ה'.
5. אברבנאל פירש שהרוח היא "השכלים הנבדלים", דהיינו המלאכים ונשמות בני האדם טרם ירדו לגופם.
רוח גדולה נזכרה גם ב(מלכים א יט יא): "וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'". ייתכן שהפסוק מתעמת עם תפיסה מגשימה של האלוהות, שתפסה את הרוח הגדולה והחזקה כרוח אלוהים המתוארת בבראשית וייחסו לה תכונות אלוהיות. וכן לאיוב מתגלה האל מן הסערה (לח, א ו־מ, ו).
הַמָּיִם - מתי נבראו?
[עריכה]בפסוק מופיעים המים על אף שלא סופר שהמים נבראו.
1. ייתכן שיש לפרש את פסוק א, כך שהארץ כוללת גם את המים שבה - דבר הנרמז בפסוקים ו, ז.
2. יש כלל ידוע דיברה תורה כלשון בני אדם. סיפור הבריאה נראה מדעי בצורה יוצאת מהכלל, אבל הכתוב מוסבר בשפה להבנתנו. בתנ"ך המילים: אויר, גז, פלזמה לא קיימות (מקורם מלועזית). בהתחלה היה חושך. כמובן שלפני המפץ הגדול היה יקום חשוך, ואור לא היה יכול להמלט מהגוש הנקודתי שעמד להתפוצץ. סביר שחומר צפוף ומרוכז כמו פלזמה, העשויה מחלקיקים זעירים מפרוטונים דחוסים יחד, היה הבסיס למפץ הגדול. רוח אלוהים ריחפה ביקום כולו. החומר של המפץ הגדול לא היה 'מים' של ימינו, העשויים מאטום חמצן ושני אטומים של מימן, כי האטומים האלה לא היו קיימים והם רק נוצרו במפץ הגדול.
- המילה 'מים' רומזת למילה 'שמים', שם, למעלה, רחוק, ומכוונת 'לסלט' ההוא שריחף בחלל.
מקורות
[עריכה]